<h1>הר"י מיגש — ליקוטים</h1>
<h2>דף ו:</h2>
אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת וכו'. אבל אם קידשה בהנאת מלוה כגון דארווח לה זימנה, שהיה לו אצלה מלוה והגיע זמנה לפרעה לו ואמר לה הריני מרוויחך עדיין עד יום פלוני ובההוא הנאה דקא מרווחנא ליך התקדשי לי הרי זו מקודשת. ואי קשיא לך השתא כי קא מחילי לה על עיקר המלוה לגמרי לא הויא מקודשת, וכי קא מרווח זימנא בלחוד ולא קא מחיל לה מעיקר המלוה מידי הויא מקודשת, לא תיקשי לך דכי מחיל לה על עיקר המלוה היינו טעמא דלא הויא מקודשת משום דכי מקדיש לה במאי דליתיה בעיניה מקדיש, כדקימה לן מלוה להוצאה ניתנה, הילכך הוה ליה כמאן דקדשה בלא מידי ומשום הכי לא הוו קידושין, אבל כי מרווח לה זימנא היינו טעמא דהוו קידושי משום דכי מקדיש לה בההיא הנאה הוא דמקדיש לה ולא בעיקר המלוה, וההיא הנאה הא איתה דהא איהו הוא דעבד ניהלה השתא ומחמתיה הוא דמטיא לה בההוא שעתא דארווח גבה דהיא עידן קידושיה, הילכך הוה ליה כמאן דיהיב לה ההיא שעתא מידי דמתהניא ביה מיניה וקידשה ביה דהוו קידושין. ודוקא היכא דהוה אית ליה גבה מלוה דמעיקרא וקא מרוח לה השתא בזמן אבל אם השתא הוא דקא מוזיף לה ואמר לה בההיא הנאה דקא מוזיפנא ליך ומרווחנא עליך מתקדשת לי הא ודאי לא הוו קידושין, מאי טעמא דכיון דקא מתני עליה בעיקר ההלואה הויא לה רבית קצוצה דאסירא מדאורייתא דהא אפילו דיבור בעלמא אסור ברבית כדכתיב [דברים כ"ג] כל דבר אשר ישך וכל שכן הכא דלאו דיבור הוא אלא הקנאת אשה.
ואם תאמר אי הכי אפילו היכא דקדימא לה מלוה וקא מרוח לה השתא בזמן אע"פ דלאו רבית קצוצה היא דהא לא אתני עלה מעיקרא בהכי מכל מקום נהוי כאבק רבית דאסור מדרבנן. שתי תשובות יש בשאלה זו. חדא דכי אמרינן היכא דקידשה בדבר שהוא רבית לא הוו קידושין הני מילי ברבית קצוצה שהיא מן התורה ויוצאה בדיינין דלמיפק מיניה ההוא רבית קאי אשתכח דלא קנה ולא מידי, דקנית אשה בכאן היא הרבית והוא שמוציאין אותו ממנו, הילכך לא קנה לה מעיקרא, דהא דיניה דהאי רבית דאפילו מטא זימניה מפקי ליה מיניה, אבל אבק רבית כיון דקיימא לן דאין מוציאין אותו בדיינין משום הכי קני לה לההיא איתתא, דהא דיניה דהאי רבית דהיכא דמטא לידיה דמלוה לא מפקינן ליה מיניה אלמא אית ליה קניין בגויה, ואע"ג דבאיסורא הוא קידושיה קידושין נינהו דהא מכל מקום אית ליה קניין בגויה. ועוד דכי האי גוונא אפילו אבק רבית נמי ליתיה דאיכא למימר דכי גזור רבנן אבק רבית הני מילי בממון ממש, אבל בדיבור ומאי דדמי ליה כגון קניית אשה דכי הא לא גזור רבנן אלא אוקמיה אדאורייתא, דלא אסיר אלא רבית דאתני בה מעיקרא דמלוה שהיא רבית קצוצה כדתנן איזה הוא נשך וגו', אבל רבית דלא אתני עלה ביה מעיקרא בכי הא מילתא לא גזור רבנן ומשום הכי הוו קידושיה הכא קידושין דהא לבתר דקדישא ליה הוא דארוח לה זימנא ואמר לה תהא לי מקודשת, ודיקא נמי מדאמרינן ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית אלמא איהו גופיה לאו רבית הוא אלא הערמת רבית בלחוד הוא דחיישינן בה במילתא דאיכא למיחש דלמא מעיקרא אדעתא דהכי הוא דאוזפה ומשום דידע דרבית ניהו הערים ולא אתני עלה בהכי אלא לאחר זמן.
גמרא. הילך מנה על מנת שתחזירהו לי וכו'. היכא דאמר כהן לא מהדרנא מי כייפינן לאהדורי ההוא מנה או לא. הכין חזינא דכיון דישראל על הדין תנאה הוא דיהביה ניהליה אשתכח דלא אקנייה ניהליה אלא על מנת שיחזירהו לו הילכך כי אמר כהן לא מהדרנא כייפינן ליה ומהדר ליה ניהליה ופטור ליה ההוא ישראל מדמי תרומה ומחמש סלעים, דהא אמר רבה מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. וא"ת כי אמר כהן אנא לא מהדרנא ליה ניהליה דלא בעינא לקיומי תנאה דיליה, ליהוי כדין כל מאן דיהיב מתנה לאחר על תנאי דהיכא דלא נתקיים התנאי בטלה המתנה מעיקרא הכא נמי לימא כהן אנא לא בעינא לקיומי האי תנאה ותבטל המתנה מעיקרא בכך ויתחייב ההוא ישראל בדמי תרומה ובחמש סלעים. כי אמרינן דהיכא דלא איתקיים התנאי בטל המעשה מעיקרא ה"מ בתנאי דאיתיה בידא דמקבל אי בעי מקיים ליה ואי בעי לא מקיים ליה אבל הכא קיומו לאו בידא דמקבל הוא דהא דבר ידוע הוא דקניית המקבל למתנה תלוי הוא בגמירת דעת הנותן, וכיון דעל תנאי להחזיר הוא שהקנה לו אותו מנה נמצא שקיום התנאי אינו ביד המקבל אי בעי מקיים ואי בעי לא מקיים, אלא בעל כרחיה מקיים ליה ומהדר ליה לההוא מנה ניהליה ומדמהדר ליה ניהליה הרי נתקיים התנאי ומדנתקיים התנאי נתקיימה המתנה ונפטר ההוא ישראל מדמי תרומה ומחמשה סלעים, ואע"ג דע"מ להחזיר הוא דיהביה ניהליה הא אמרינן דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה.
וכיון דלא נתקיימה ההיא נתינה אלא עד דמקיים התנאי שהיא החזרה אם הקדישו כהן אינו מוקדש שהרי לא נתקיים התנאי, ואע"פ שהחזירו לו כשהוא מוקדש ההיא חזרה לאו כלום היא דמידי דחזי ליה קאמר והקדש לא חזי ליה לישראל ומדלא נתקיים התנאי לא נתקיימה הנתינה ובטל ההקדש מעיקרו הילכך מחייב כהן לאהדורי ההוא מנה לישראל בעל כרחיה דהא ע"מ כן יהבי ניהליה וממילא מיבטל ליה ההוא הקדש, דאילו הוי הקדש הא לא נתקיים התנאי כדי שתתקיים ההיא נתינה מעיקרא. והיינו דאמרינן בפרק יש נוחלין [קל"ז ע"ב] שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר, ואסיקנא התם דהיכא דאמר ע"מ שתחזירהו הרי זה מוקדש ומוחזר ואי אמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דראוי לו קאמר כלומר כיון דהקדש לא חזי ליה הרי לא נתקיים התנאי שהיא החזרה ומדלא נתקיים התנאי בטלה המתנה ובטל ההקדש מעיקרו הילכך כייפינן ליה למקבל לאהדורי ההוא שור לנותן דהא על מנת כן הוא דיהביה ניהליה וממילא מיבטיל ליה ההקדש.
ודקא קשיא לך כיון דלא מצי מקדיש ליה היכי הויא מעיקרא מתנה, דהא במעשה בית חורון אמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה, לא דמי דאילו התם כוליה חד זימנא הוא ומעיקר הנתינה אמדינן ליה לדעת הנותן דלא איכוון לאקנויי ליה מדליכא זמן דיכול לאקדושי ביה ואשתכח דלא עבר על ההיא נתינה עידן דהויא ביה נתינה, אבל הכא כיון דע"מ להחזיר הוא הוי ליה כתרי זימני זמן נתינה לחוד וזמן החזרה לחוד ובזמן הנתינה חזי ליה להקדש דנתינה גמורה היא, ואע"ג דע"מ לחזור היא הא אמרינן מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכי מהדר ליה בתר הכי לקיומיה לתנאי ההוא אתחלתא דזמן אחר שהוא זמן החזרה ולא שייך בזמן הנתינה, וכיון דתרי זמני נינהו זמן הנתינה לחוד וזמן החזרה לחוד והוא זמן הנתינה אע"ג דפורתא ניהו ובראיית הלב דחזינן ליה אלו אקדשא מקבל לההוא מתנה למתהני בה הקדש ההוא פורתא ובתר הכי הדרא למרא, הקדישו הקדש הוי לההוא פורתא וכד שלים ליה ההוא פורתא הוא דהדרא לה ההיא מתנה למרא, הא למדת דמתנה שיכול להקדישה קרינא ביה מדיכול להקדישה לאיתהנויי בה הקדש ההוא פורתא דזמן הנתינה.
תדע, דאילו אמר שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי לאחר שלשים יום ואקדשיה המקבל בתוך שלשים יום מי לא הוי הקדשו הקדש להנהו שלשים יום ובתר דשלמי להו הוי דהדרא מתנה למרא, הכא נמי לא שנא דמה לי זימנא רבה מה לי זימנא זוטא מ"מ כיון דמחולקין נינהו ותרי זימני זמן נתינה לחוד וזמן חזרה לחוד ואלו אקדשה מקבל לאיתהנויי בה הקדש בההוא פורתא דזמן הנתינה ההוא הקדש הוי לענין ההוא פורתא, ומתנה שיכול להקדישה קרינא בה והויא מתנה לההוא זמן דילה, אבל מעשה בית חורון כיון דליכא לפלוגי לתרי זימני דהא לא נפליג בה נתינה וחזרה כי היכי דליהוי תרי זימני אלא כוליה חד זימנא ניהו ומעיקר המתנה הא קא חזינא דלא יכול המקבל לאקדישה, אשכחת דלא עבר על ההיא מתנה זמן דאפשר ביה למקבל לאקדישה לענין ההוא זמן והויא לה מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת ומשום הכי אמור רבנן דלא הויא מתנה, וכד מעיינת ליה טעמא משכחת ליה דטעמא חריפא הוא וליכא לאקלויי ביה מידי.
מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. קיימא לן שהכהן הנוטל חלקו בבית הגרנות אסור לסייע את בעל הבית בעבודה מפני שנראה שבשכר עבודתו לקח את התרומה, ה"נ אסור שיתן לו המעות על מנת שיחזירם לו מפני שמרגיל את בעל הבית שלא יתן תרומותיו אלא לו ונראה שדבר זה הוא בשכר מה שהחזיר לו הדמים ומחל אותן אצלו.
גמרא. אמר רבא תן מנה לפלוני וכו'. לא מיתוקמא האי שמעתא אלא אם נתן ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך אבל אי לא הדר ואמר לה הכי לא הויא מקודשת דהאי הנאה דקא מטי לה מחמת דקביל מינה, הא מתנה לא אלים מהיכא דיהיב לה איהו כסף ממש דקיימ"ל דהיכא דנתן לה ואמרה היא אינה מקודשת אלא חששא מדרבנן בלחוד הוא, הילכך לא מתוקמא האי שמעתא אלא כדאמרינן.
<h2>דף ח:</h2>
קידשה במשכון מקודשת, התם במשכון דאחרים וכר' יצחק וכו'. ובמשכון דידיה אינה מקודשת כלל. וקשיא לי אם מתקדשת במשכון של אחרים משום דרבי יצחק תתקדש במשכון דידיה משום קניינו. וניחא לי כי מקדשה במשכון דאחרים אינו עשוי לחזור אצלו ובעל המשכון פודה אותו מאשה עצמה שקידש אותה בזכות שיש לו על אותו המשכון, אבל קידשה במנה והניח עליו משכון אותו משכון עשוי שיחזור אצלו כשיפדה אותו ממנה, ונמצא שלא קידש אותה אלא במלוה שיש לו עליה בלבד.
דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון וכו'. אלמא לגופיה הוא דקני ליה וכיון שכן וכו', אפילו איתניס נמי נימא אבד משכון אבדו מעותיו דהא מקנה קני ליה גופיה ולדידיה הוא דאיתביד לדידיה הוא דאיתניס. הא ליכא למימר דאס"ד דרבי יצחק מקנה ממש קאמר אלא מעתה היכא דקא בעי לוה למיפרקיה למשכוניה ה"נ דלא מצי פריק ליה אם כן המלוה על המשכון קרית ליה, קונה הוא, אלא לאו ש"מ מדקא קרי ליה מלוה מכלל דאי בעי למיפרקיה למשכוניה מצי פריק וכיון דמצי פריק ממילא שמעת דהא דקאמר ר' יצחק מנין לבע"ח שקונה משכון לאו מקנה גופיה ממש הוא אלא לאשתעבודי ליה בחוביה הוא דקא קני ליה דהו"ל מקנה זכותא בעלמא, והכי קאמר מנין לבעל חוב שקונה זכות במשכון וכו' וכיון דזכותא בעלמא הוא דקני ביה ולאו מקנה גופיה ממש אישתכח דשומר שכר הוא דהוי עליה משום דבההוא הנאה דאית ליה דקא קני ביה זכותא לאישתעבודי ליה הו"ל שומר שכר וכו'. ואם תאמר דכיון דלא מקנה גופה ממש קאמר ההוא דאמרינן התם בגמרא בפרק האשה נקנית, קדשה במשכון מקודשת, דאוקימנא במשכון דאחרים כדרבי יצחק, במאי מיקדשא ליה, הא אמרינן דאע"ג דלא מקנה ממש קא קני ליה לגופיה מ"מ הא קנו ביה זכותא בעלמא, משום דהא קא משתעבד ליה והוה ליה כמאן דקני גופיה לההוא זכותא ולאו למיהוי הגוף קנוי קנין גמור כדאמרינן התם קנה דקל לפירותיו שהוא קנין גוף הדקל לפירותיו ולא שיהא הגוף קנוי מעיקרו קנין ממש, הילכך כיון שקנה גוף המשכון לההיא זכותא שהוא השיעבוד כי מקדש ביה איתתא מיקדשא ליה.
<h2>דף יא:</h2>
מה כלים שנים אף כסף שנים וכו'. כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי, וכללא [הוא], והרי טענה דכתיב [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ותנן הטענה שתי כסף וכו', מדקא מקשינן הכי שמע מינה דהאי כסף כסף מדינה דהיא כספים תומאניה דאית מינייהו בדינר דהוא כסף צורי שמנה והדינר שמנה ושבעים חבה דהוא משקל דינר מוראבטי, הוה ליה כסף מדינה עשר חבה פחות רביע חבה, נמצאו שתי כסף עשרין פחות חצי חבה דהיינו חצי זוז שלנו וחבה ומחצה, הילכך לא מחייבינן ליה לעולם שבועת התורה מודה במקצת אלא על מאן דמודה בעשרין חבה דהיינו חצי זוז שלנו וחבה ומחצה, וכ"ש אי הויא הודאה וכפירה בטפי מהאי שיעורא, אבל מאן דכפר בפחות מחצי זוז שלנו וחבה ומחצה וקא מודה בפחות מחצי חבה דהיינו פרוטה לא מחייבינן ליה שבועת התורה, ודוקא לענין מודה במקצת הוא דלא מחייבינן ליה שבועת התורה על כפירת פחות מחצי זוז שלנו וחבה ומחצה משום דכתיב ביה בהדיא כסף ודרשינן ביה אף כסף שנים וקאמר רחמנא כי הוא זה, אבל לענין שבועת התורה דהויא מאנפא אחרינא דלאו מודה במקצת כגון שומרין ועד אחד, והוא הדין לנשבעין ונוטלין מחייבינן להו שבועת התורה ואפילו אפחות מהאי שיעורא דאמרינן.
<h2>דף מ:</h2>
כל האוכל בשוק פסול לעדות. פירשו הגאונים ואמרו, לאו משום דאיפסיל מחמת רשע הוא ולאו משום דאיסורא קעבד אלא משום דהוא פחות וירוד ואינו נוהג בכבוד עצמו, וכ"ש אם עשה בשוק מעשה שהוא פחות וירוד מאכילה ומי שזאת מעלתו אין עדותו מקובלת.
<h2>דף מג.</h2>
אלומי קא מאלימנא למילתיא. דהאי משלח לא איכוון לשוויה להאי שליח אלא עד, ואלומי הוא דקא מאלים לה למילתא לשוויה שליח ועד.
<h2>דף מג:</h2>
והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהבנא ליה למלוה ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה לוה למלוה. כלומר, לא תימא דהא דמשתבע מלוה שבועת התורה הוא כדין פועלין ודחנוני על פנקסו, אלא לעולם האי שבועה שבועת היסת היא דלא דמי הא מילתא למילתא דפועלין, דאילו פועלין התם הוה אמטינהו בעל הבית לחנוני למיתן להו ומשום הכי כי הדרי גביה ואמרי ליה לא יהב לן מידי לא מצו למישקל מיניה אלא עד דמשתבעי שבועה דנקיטת חפץ, אבל הכא כיון דלאו מדעתיה דמלוה שדרינהו לוה להני מעות בהדי שלוחים אמאי מחייבינן ליה למלוה שבועה בנקיטת חפץ והא לא שייך בה בהאי מילתא כלל. הילכך ליכא למימר דשבועת התורה היא אלא שבועת היסת דכיון דלא דמיא מילתא למילתא דפועלין לית לן לחיובה שבועה בנקיטת חפץ כדין פועלים אלא בראייה, ומדליכא ראייה בהכי לית לן לחיובה אלא היסת. ושמעינן מינה דמאן דתבעיה לחבריה בטענה ודאית וקא טעין נתבע טענה דמפטר בה ולא ידע תובע אי קושטא קא (תבע) [טעין] נתבע או לא, דאע"ג דלא ידע (תובע אי קושטא קא טעין נתבע או לא) אפילו הכי כיון דעיקר טענתו ודאי היה מחייב נתבע לאשתבועי היסת אההיא טענה דקא טעין ליה קושטא הוא ומיפטר, כגון דאמר לוה מנה לי ביד אביך ואמר לו היאך איני יודע אע"ג דלא ידע תובע אי ידע נתבע בההוא מנה או לא, לא אמרינן כיון דתובע לא בריר אי ידע נתבע לא מיחייב שבועת היסת, אלא כיון דמכל מקום עיקר טענתו במנה ודאי הוא דקא תבע מיחייב עלה נתבע שבועת היסת ומיפטר דהא הכא לוה לא ידע אי יהבי שלוחים להאי מנה למלוה או לא, ואפילו הכי כיון דעיקר טענתו דבר ברור הוא דהא מנה דידיה קא תבע מיחייבי שבועת היסת דיהבי למלוה. וכי קאמרי בעלמא דשבועת היסת לא מיחייבא אלא טענת ודאי לאפוקי היכא דקא טעין טענת שמא מעיקרא ולא קא תבע תביעה ודאית.
והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת וכו', מתניתין חנוני על פנקסו כיצד וכו'. פירוש, האי חנוני המקיפו לבעה"ב שהוא נותן לו מן החנות כל מה שצריך בתורת הלואה עד שמתקבץ אצלו מה שמתקבץ, ואח"כ נותן לו בעה"ב הכל בבת אחת ולפיכך נשבע כעין דאורייתא דהו"ל נשבע ונוטל כדקתני בהדיא הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין, אבל אם הקדים לו בעה"ב אצל החנוני מעות ואמר לו תן לפועלים בסלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו וכו', החנוני נשבע שבועת היסת שכבר עשה שליחות בעה"ב ונתן לפועליו מה שצוה אותו ליתן להן והפועלים נשבעין שבועת היסת שלא נטלו ממנו כלום ונוטלין מבעה"ב. והא דמיא לההיא דגרסינן בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו [מ"ג ע"א], האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות דאמרינן בסיפא והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים דאמטויה למלוה ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה דהוה ליה חנוני, הכא שליח כמו העדים התם דהוו שלוחין לאמטויי ההוא ממון למלוה והוו להו הפועלין הכא כמו המלוה התם, וכי היכי דעדים התם משתבעי דעבוד שליחותיה דלוה ואמטויה לההוא ממון למלוה ומיפטרי מיניה דלוה, הכי נמי חנוני משתבע שבועת היסת דעבד שליחותיה דבעה"ב לפועלים דיליה ומפטרי, וכי היכי דמלוה התם משתבע שבועת היסת דלא שקל ושקל ממוניה מלוה הכי נמי פועלין הכא משתבעי שבועת היסת דלא שקיל מחנוני כלום ושקלי מיניה דבעה"ב.
והאי מימרא גופא דבפרק האיש מקדש, הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. אם תשאל היכי אמרינן דמשתבעי עדים דאמטינהו למלוה ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה כיון דלוה גופיה לא ידע אי אמטויה הני שלוחין אי לא אמטויה, אמאי משביעינן שבועת היסת בין אינהו בין מלוה הא כי תיקון רבנן שבועת היסת אטענת בריא הוא דתיקון, אבל אטענת שמא לא תיקון, כדאמרינן מנה לי בידך אין לך בידי פטור, אר"נ ומשביעין אותו שבועת היסת. תשובתך. בשלוחין היינו טעמא דמחייבינן להו לאשתבועי שבועת היסת משום דלוה הא קא ידע בודאי דיהב להו הני זוזי לאמטויינהו למלוה וכיון דמלוה הא קאמר דלא מטא לידיה מידי וקא אתי למישקל מיניה דלוה משום הכי מיחייבינן שלוחין לאשתבועי שבועת היסת לאפטורי נפשייהו מהנהו זוזי דיהב להו בודאי. ואילו הוה מלוה במדינת הים וקאמרי שלוחין דאמטיונהו ניהליה ולא ידע לוה אי אמטיונהו או לא כיון דמלוה הא לא אתא למיתבע לוה ולא אמר אי מטא לידיה מידי אי לא מטא לית ליה ללוה לאשבועינהו לשלוחין שבועת היסת אי עבדי שליחותיהו אי לא עבדי דהא טענת שמא היא ולא משבעינן ליה.
אלא אי קשיא הא ודאי קשיא, בשלמא שלוחין משתבעי דהא קאמר לוה בודאי דיהב להו הני זוזי לאמטיונהו למלוה ולאפטורי נפשי' מיניה והא לא איפטר מדקאתא תבע ליה אלא מלוה אמאי משתבע והא לא ידע ליה אי מטא לידיה מידי אי לא מטא לידיה. ומדמחייבינן ליה לאשתבועי שבועת היסת והדר שקיל איכא למימר דשמעינן מינה דכי אמרינן דשבועת היסת לא משביעינן ליה על טענת שמא הני מילי בדקא טעין לה התובע למישקל בה ממונא מנתבע זה הוה ליה עיקר חיוב הממון שמא, אבל כד טעין ליה הנתבע לאפטורי נפשיה מממון דאיכא עליה לתובע אע"ג דעיקר חיוב הממון ודאי והפרעון שמא, כיון דתובע הא קא אתי לאפוקי מיניה דנתבע ההוא ממון משתבע שבועת היסת אההיא טענה דקא טעין נתבע אפרעון ושקיל ואע"ג דטענת שמא היא משום דאפוקי ממונא הוא ואפוקי ממונא שאני.
ונקטינן מינה דההיא דתנן בפרק הגוזל [ב"ק קי"ח ע"א] האומר לחבירו גזלתיך והלויתני והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי חייב לשלם, וכיון דתיקון רבנן בתר הכי שבועת היסת אי טעין ואמר ליה לישבע לי שבועת היסת דלא החזרתי הכי נמי דמשבעינן ליה והדר שקיל. ואיכא למימר דשבועת היסת לעולם לא הויא על טענת שמא בין טעין ליה התובע למישקל בה ממון דכי היכי דכי טעין לה התובע למישקל בה ממון לא משבעינן ליה לנתבע על טענת שמא משום דעיקר חיוב הממון שמא הוא ולא משבעינן על טענת שמא, הכי נמי כדטעין לה הנתבע לאפטורי נפשיה בהאי ממון דאיכא עליה לא משבעינן ליה לתובע על ההיא טענה משום דטענת שמא היא והוה ליה חיוב הממון ברי והפרעון שמא ולא משבעינן על טענת שמא.
וההיא דאמרינן משתבע מלוה ושקיל, שאני התם דהא איכא שלוחים דקא אמרי בודאי דאמטיונהו להנהו זוזי לידיה, ומשום הכי כי אתי ואמר דלא מטי לידיה כיון דקא בעי לאפוקי ממונא מיניה דלוה והא איכא שלוחים דקאמרי לית ליה גביה מידי משום הכי חייבוהו רבנן לאשתבועי שבועת היסת והדר שקיל, אבל אילו ליכא הני שלוחים דקא אמרי דודאי אמטיוה לההוא ממונא לידיה כגון דמייתו להו או אזלי להו למדינת הים וקא אתי השתא למיתבעיה לממונא דיליה מלוה, כיון דלוה הא קא מודה דאיכא עליה ההוא ממון ולא ידע אי אמטו ליה שלוחים דידיה ההוא ממון או לא מיחייב לשלומי ליה ממונא דיליה דהוה ליה חיוב הממון ודאי והפרעון ספק ולא מחייבינן ליה למלוה לאשתבועי עלה כלל משום דטענת שמא היא וליכא שלוחים דקאמרי דאמטיוה ודאי לההוא ממונא לידיה. והאי סברא בתרא טפי עדיף ודייק גבן מסברא קמא וכוותיה עבדינן ומעשים בכל יום בימי רבינו הרב זצ"ל והכי הוה דאין.
<h2>דף מה:</h2>
הכי גרסינן, בפירוש אמר מר דלא סבירא לן להא דרב ושמואל. ומדחזיא לרבינא דהוא בתרא דלא סבירא ליה הא דרב ושמואל מכלל דלית הילכתא כוותיהו ולא חיישינן שמא נתרצה האב. מיהו הני מילי היכא דלא איתברר בהדיא דנתרצה לא חיישינן דשמא נתרצה אבל היכא דאיברר בהדיא דנתרצה דכולי עלמא כיון דנתרצה כמי שנתקדשה לדעתו דמי והוו קידושי בין קטנה בין נערה. ורבינו ש"צ פסק משמא דקמאי בין נתרצה האב בין לא נתרצה לא הוו קידושין אלא עד דמקדשה מעיקרא דמילתא לדעת אביה, אבל היכא דנתקדשה שלא לדעת אביה אע"ג דנתרצה בתר הכי לא כלום הוא. ולא איתברר לן מהיכא קא פסק האי פיסקא דעד כאן לא פליג רבינא עליהו דרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה האב, דרב ושמואל סברי חיישינן ורבינא סבר לא חיישינן אבל היכא דאמר בהדיא דנתרצה לא שמעינן ליה לרבינא דפליג בהא מילתא, והדבר צריך עיון. נמצא עכשיו למאי דפסק רבינו ש"צ, דבין קטנה ובין נערה אינה מקודשת אלא בקידושי אביה או בקידושי עצמה מדעת אביה, אבל אם קידשה עצמה שלא מדעת אביה אע"פ שנתרצה האב לא תפסי בה קידושי' ואפילו מיאון אינה צריכה. וה"מ כשיש לה אב אבל אם אין לה אב אם קטנה היא וקידשה עצמה או אמה ואחיה לדעת, הנך קידושי ולא כלום הוא ובמיאון בעלמא סגי לה, והוא דמיאנה כשהיא קטנה אבל אם המתינה עד שיצאת מכלל קטנות לא סגי לה אלא בגט. ולענין גירושין אם קטנה היא וקידשה עצמה, אם לאחר מיתת אביה קידשה עצמה הא אמרינן דמיאון בעלמא סגי לה, ואם בחיי האב קידשה עצמה הא אמרינן דאפילו מיאון אינה צריכה דהנך קידושי לאו כלום נינהו. ואם אביה קידשה בחייו אינה מתגרשת אלא עד שיקבל אביה גיטה ולאחר מיתת האב רואין אם יודעת לשמור את גיטה מתגרשת ואם לאו אינה מתגרשת כדתנן קטנה היודעת לשמור את גיטה וכו'.
<h2>דף מז.</h2>
ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני. אם היה לראובן אצל שמעון חוב ופסק עמו בו סחורה לא קנה הקונה אותה סחורה, והחוזר בו אינו חייב בזה מי שפרע לאמרם אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מ"ט מלוה להוצאה ניתנה, ואמרו עלה לימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת ויש אומרים הרי זו מקודשת מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר מלוה להוצאה ניתנה ומר סבר לאו להוצאה ניתנה ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שקנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה. והעמיד התלמוד מה שאמרו המקדש במלוה כגון שאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר ודכוותיה גבי מכר כגון שאמר לו מכור לי חפץ זה במנה ונמצא חסר דינר ובזה הוא שאמרו קנה, אבל אם אמר לו מכור לי חפץ זה במלוה שיש לי בידך לא קנה משום דמלוה להוצאה ניתנה וכמי שלא נתן לו מעות דמי. ומה שאמרו לעיל [כ"ח ע"א] מילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן, הוא במי שהחליף דמי שור שאותם דמי השור אינם מלוה אצל קונה השור כדי שנאמר להוצאה ניתנה אבל הם אצלו בחיוב גמור בדמי השור שקנה לפי שהם עתה לבעל השור, והואיל ואינם מלוה ולא ניתנה להוצאה הרי הוא כמו שהביא לו המעות בעת שקנה ממנו הפרה וכו'.
